אנחנו מאמינים ש-"אומנות" היא ביטוי עצמי או הבעה אישית של האומן, אך בהתייחסות ההיסטורית של הדבר נמצא שבתרבויות רבות האומן נחשב "אמצעי" שדרכו פועל משהו נוסף. אולי האומן נתפס כמשרת של הרוח האלוהית. בהתאם להנחה זו, אומן היוצר מסיכות, לדוגמה, עשוי לצום ולהתפלל שבוע לפני בניית המסכה בכדי לקבל "חיזיון" לגבי המסכה שעליו להכין. האנשים לא מעוניינים לראות את העבודה "שלו", אלא את העבודה "האלוהית", את המסכה האלוהית.
תושבי הכותב הצפוני האמינו שבכל עצם קיימת "צורה פנימית". לעוסק בפיסול לא היה צורך "לחשוב" על רעיון, אלא לחכות עד לרגע שהוא ידע איזו צורה מסתתרת בתוך העצם, עד שהוא הגיע למסוגלות "להוציא" את הצורה ממנו החוצה.
ייתכן שהשקפת האומן כאמצעי ליצירה ולא כיוצר פרטי, משחררת את האדם וגורמת לו להביט ביכולות היצירתיים הטבעיים הקיימים בו.
כאשר אנחנו מאמינים שאומנות היא צורת הבעה עצמית ופרטית, הפרט עומד חשוף לביקורת תמידית, ולא רק על טיב מיומנותו, אלא על עצם היותו אומן.
על פי השקפת העולם המקובלת בחברה המערבית, קיים באומן מקור השראה יוצא דופן המבדיל אתו מיתר האנשים, צורה ייחודית של הסתכלות על העולם. האומנם? האם השראה ויצירתיות הן נחלת אותם האנשים המכונים אומנים? האם רק אומן מסוגל לראות מעבר לעצמים ולהוציא מהם את צורתם הנסתרת? לא. התשובה קצרה ופשוטה. לא.
רוב האנשים שבויים בתוך תבנית חשיבה שמגדירה יצירתיות בעקר כמאפיין של מקצועות אומנותיים ושל אומנים. יש השאלה שנשאלת בלב אצל משתתפי הסדנאות לפיתוח היצירתיות שאני מנחה: "למה לי לעורר או לפתח יצירתיות? זו הרי תכונה של ציירים, שחקנים וסופרים, לא של רואת חשבון או פקיד בבנק. אני לא צריך יותר ממה שיש לי".
בהקשר זה אני מזמינה אתכם להסתכל על היצירתיות כעל אומנות שאילת השאלות, כעל יכולת לפתוח עוד ועוד אפשרויות עד למציאת האופציה הטובה ביותר, במקום להסתפק באפשרות הראשונה "המספיק טובה".
מה קורה בחינוך? הסתכלות האדם כיצור יצירתי מטבעו מחייבת שינוי באופן אנו מחנכים את ילדנו. החינוך המערבי פועל בתוך מערכת אמונות המצמיחה צעירים שגדלים ללא מרחב אמיתי לפתח דמיון ויצירתיות. צעירים שמתבגרים להיות בעלי ידע אך לא בעלי דמיון. אינטליגנציה היא פרופורציונאלית לגודל האוכלוסייה, כישורים יצירתיים לא. למה?
אולי הרעיון הטוב ביותר הוא זה שלא בוחרים בו כאשר לוקחים מספיק זמן לחשוב? ספונטאניות היא יכולת להגיב מרגע לרגע ללא הכנות וללא תכנון מראש. אנחנו לומדים לדכא את התגובות הספונטאניות מחשש להיראות לא נורמטיביים שכן התגובה הצפויה לא חושפת אותנו לביקורת ומעניקה ביטחון. ספונטאניות נתפסת כאימפולסיביות ולזו השלכה שלילית.
המודל החינוכי העכשווי שם דגש בדברים הנוטים לחסום חשיבה יוצרת, למשל החשיבות המוגזמת שבמציאת התשובה "הנכונה" העוצרת כל התקדמות עד שלא מוצאים אותה.
המשקל המוגזם של החשיבה האנליטית והביקורתית שחוסמת חשיפת רעיונות חדשים והזדמנות של יצירת דפוסי חשיבה אלטרנטיביים. טעות הנתפסת כהפרעה והפרעות הנתפסות כמחסומים במקום כפתח לחשיבה חדשה.
אם רוצים באמת בהתפתחות החברתית שתביא לחיים טובים ומספקים יותר, חייבים ללמד לשאול שאלות ולא רק לענות תשובות "נכונות".
היכולת לשאול את השאלה המעוררת ברגע המתאים מבטיח התקדמות, הרחבת הדעת וגילוי חדשנות. אני מאמינה שהתרגול ליצירתיות, החזרה לפתיחות, השהיית הביקורת העצמית המיידית והביקורית המכוונת לזולת יחזירו את היסוד היצירתי שבנו למימדיו הטבעיים.
אני בכלל בעד השקפת החיים של אבא של אליס: "לדמיין שישה דברים בלתי אפשריים עוד לפני ארוחת הבוקר."
ג'סיקה טברובסקי - מנחה/ מאמנת. הנחיית קבוצות וסדנאות.
